'Halah
Daf 26a
בִּיקֵּשׁ רַבָּן גַּמְלִיאֵל בֶּן רִבִּי לְהַנְהִיג אֶת הַדְּמַיי בְּסוּרִיָּא וְלֹא הִנִּיחַ לוֹ רִבִּי הוֹשַׁעְיָה. אָמַר לֵיהּ מֵעַתָּה יְחוּשׁוּ הַכֹּהֲנִים עַל חַלָּתָן. מִחְלְפָה שִׁיטָּתֵיהּ דְּרִבִּי הוֹשַׁעְיָה. תַּמָּן אָמַר אֵימַת קֳדָשִׁים עָלָיו וְאֵינוֹ נוֹתֵן לַכֹּהֵן דָּבַר שֶׁאֵינוֹ מְתוּקָּן וָכָא הוּא 26a אָמַר הָכֵן. אָמַר רִבִּי בּוּן בַּר חִייָה אֲנִי אוֹמֵר אוֹתָהּ שֶׁלְאוֹר נוֹתֵן לוֹ. אָמַר לֵיהּ רִבִּי מָנָא לֹא תַנֵּי רִבִּי הוֹשַׁעְיָה אֶלָּא מֵעַתָּה יְחוּשׁוּ הַכֹּהֲנִים עַל חַלָּתָן. הַלּוֹקֵחַ מִן הַנַּחְתּוֹם וּמִן הַאִשָּׁה שֶׁהִיא עוֹשָׂה לִמְכּוֹר לַשּׁוּק צָרִיךְ לְהַפְרִישׁ חַלַּת דְּמַיי. מִבַּעַל הַבַּיִת וְהַמִּתְאָרֵחַ אֶצלוֹ אֵינוֹ צָרִיךְ לְהַפְרִישׁ חַלַּת דְּמַיי. רִבִּי יוֹנָה בְשֵׁם רִבִּי חֲנַנְיָה חֲבֵרוֹן דְּרַבָּנִן בְּמִתְאָרֵחַ אֶצְלוֹ לְעִיסָּתוֹ. אָמַר רִבִּי יוֹנָה וְהֵן שֶׁרָאוּ אוֹתוֹ מְגַבֵּל אֶצֶל אַחֵר. חֶזְקַת בַּעֲלֵי בָּתִּים בְּסוּרִיָּא אֵינוֹ צָרִיךְ לְהַפְרִישׁ חַלַּת דְּמַיי. אִם יוֹדֵעַ שֶׁרוֹב מִכְנָסוֹ מִשֶּׁלּוֹ צָרִיךְ לְהַפְרִישׁ חַלַּת דְּמַיי. רִבִּי בּוּן בַּר חִייָה בָּעֵי לֵית הָדָא פְלִיגָא עַל רִבִּי הוֹשַׁעְיָה. אָמַר רִבִּי מָנָא כָּאן בָּאָרֶץ כָּאן בְּחוּץ לָאָרֶץ.
Traduction
R. Gamliel voulut introduire en Syrie le même usage pour les objets douteux qu’en Palestine même; mais on ne l’admit pas. R. Oshia lui dit: si on l’admettait, en les cohanim auraient à craindre que la halla remise ne provienne du doute (et doive l’oblation de la dîme, tandis que même la halla donnée par l’ignorant en est exempte d’ordinaire). Est-ce que R. Oshia ne se contredit pas lui-même? Ailleurs il dit (114)(Demaï 1, 3) que pour la halla donnée par un ignorant de nouveaux prélèvements sont inutiles en cas de doute, parce qu’il a le respect de la sainteté et ne donnera pas la halla sans les autres redevances; comment donc se fait-il qu’ici l’on compare la halla de l’ignorant à son blé? On peut admettre, répondit R. Aboun, b. Hiya, qu’il remette au cohen par erreur la halla destinée à être brûlée (pour laquelle il n’aura pas souci des redevances). R. Mena dit que cette réplique de la confusion est inadmissible, puisque R. Oshia parle en générale de la crainte que les cohanim éprouveraient en ce cas d’avoir une halla non libérée des autres droits (ce qui s’applique à la halla qui leur est destinée). Lorsqu’on achète au boulanger, ou d’une femme qui va vendre sa pâte au marché, on devra prélever la halla dans le doute; mais si l’on achète d’un particulier pour s’attabler chez lui passagèrement, rien n’est dû en cas de doute. R. Yona dit au nom de R. Hanania, émule des rabbins, qu’il s’agit de s’attabler en payant son repas (car l’hôte à qui l’on offre ne doit rien). Toutefois, dit R. Yona, on doit l’avoir vu pétrir chez un autre digne de foi. En principe, pour les gens de Syrie, la halla du doute n’est pas due, sauf au cas où la plupart des produits viennent de l’intérieur. Mais, objecta R. Aboun, n’est-ce pas opposé à R. Oshia qui en dispense toujours? Son avis, dit R. Mena, s’applique à la Palestine; mais au-dehors, on exige à la distinction qui vient d’être indiquée, parce qu’en raison du peu de gravité on pourrait plutôt négliger la halla.
Pnei Moshe non traduit
ביקש ר''ג ברבי להנהיג את הדמאי בסוריא. לפי שלא גזרו בתחילה דמאי על פירות שבסוריא כדתנן לעיל בפ''ק דדמאי מכזיב ולהלן פטור מן הדמאי וביקש ר''ג לגזור עליהן דמאי לפי שראה שחשודין הן על המעשרות ולא הניח לו ר' הושעיא משום שאמר לו שאם אתה עושה כן מעתה יחושו הכהנים על חלתן שנותנין להם שם שמא הפרישו חלה מעיסה שאינה מתוקנת מן המעשרות ויצטרכו הכהנים לתקן אותם ואין לנו לחדש דבר על מה שלא גזרו חכמים בתחילת גזירתם על הדמאי שבמקום שלא גזרו לא גזרו:
מחלפה שיטתיה דר' הושעיה. קשיא דידיה אדידיה דתמן אמר בפ''ק דדמאי בהלכה ג' על הא דתנינן חלת עם הארץ פטורה מן הדמאי ומפרש התם ר' הושעיה לטעמא מפני שאימת קדשים עליהם על עמי הארץ ואינו נותן לכהן החלה שהיא קדש מדבר שאינו מתוקן והכא הוא אומר הכן בתמיה שיחושו הכהנים על חלתן והלא החלה היא פטורה מדמאי שמסתמא נותנה לכהן מדבר המתוקן:
א''ר בון בר חייה אני אומר אחת של אור נתן לו. כלו' ה''ק ר' הושעיה שעל החלה של אור שנותן לו יש לחוש שהרי בסוריא מפרישין שתי חלות לדברי ר''ג ועל אותה חלה הוא דקאמר שמעתה יחושו הכהנים על חלה זו שמא היא מדבר שאינו מתוקן ואין כאן אימת קדשים עליו מכיון שחלה זו לא ניתנה לאכילה:
א''ל ר' מנא לר' בון האי לאו מילתא היא לשנויי הכי להא דר' הושעיה שהרי לא תני ר' הושעיה בדבריו אלא מעתה יחושו הכהנים על חלתן ומשמע על החלה שלהן שניתן להן לאכילה ואי בחלה של אור מאי חלתן דקאמר ועוד דלא שייך כלל לומר יחושו וכי מה איכפת לכהן בחלה של אור והלכך קשיא הא דר' הושעיה עליה דידיה גופיה:
הלוקח מן הנחתום וכו'. תוספתא היא בפ''ק דמכלתין:
מבעל הבית והמתארח אצלו. כלומר שלקח מן הבעה''ב או מן המתארח אצלו והכי הוא בהדיא בתוספתא מן הבעה''ב ומן המתארחין אצלו א''צ להפריש חלת דמאי ולפי הגי' דהכא יש לפרש והמתארח אצלו הרי הוא כמו הלוקח ממנו ואין צריך המתארח להפריש חלת דמאי וכן נראה מהא דלקמן וקמ''ל דאע''ג שאין מתארחין אצל עם הארץ כדתנן בפ''ב דדמאי המקבל עליו להיות נאמן וכו' ואינו מתארח אצל עם הארץ אפלו הכי בחלה אין חוששין שלא חששו אלא בנחתום שעושה להשתכר ואפשר שהוא חס מלמעט בהעיסה ואינו מפריש חלה אבל הבעה''ב אע''פ שהוא עם הארץ מ''מ על החלה חושש הוא ומפריש ולקמן מוקי להברייתא דוקא בח''ל שהיא מדרבנן והלכך תלינן לקולא גבי בעה''ב דהואיל ואינו מפריש אלא חלה אחת לאור ובכל שהוא מיפטר מסתמא לא יאכל הוא עצמו אם לא הפריש החלה אבל לא בא''י כדלקמן:
במתארח אצלו לעיסתו. כלומר שאוכל עם הבעה''ב בעיסתו של הבעה''ב שהוא אוכל בעצמו ובהא הוא דלא חששו שמא לא הפריש חלה מכיון שהבעה''ב בעצמו אוכל מזה ומטעמא דאמרן ולאפוקי אם המתארח נותן לו משלו לתקן המאכל בשבילו דשמא לא יחוש מלהפריש חלה דלא איכפת ליה בשביל אחרים ור' יונה דידיה מפרש לה וקאמר והן דוקא שראו אותו להבעה''ב מגבל העיסה אצל אחר בהא הוא דחיישינן אם המתארח אוכל משלו דכיון שהוא שלא בפני המתארח אפשר שלא יחוש להפריש חלה בשביל זה אבל אם הוא מגבל בביתו לא חיישינן גם בכה''ג לפי שמתירא שהמתארח יראה שאינו מפריש החלה:
חזקת בעלי הבתים בסוריא וכו'. כדאמרינן לעיל שלא נחשדו בסוריא על החלה והא דמייתי לה הדר בכאן לאשמועינן דהך דינא דברייתא וכדמפרש ר' יונה גם בסוריא הוא כן ומשום הסיפא דמסיק נקיט לה:
אם יודע שרוב מכנסו משלו וכו'. כלומר והא דמוקמינן אחזקת בעה''ב בסוריא דוקא אם א' אוכל אצל הבעה''ב משל הבעה''ב אבל אם יודע זה שמה שהבעה''ב עושה בשבילו הוא מרוב מה שהוא הכניס לו משלו בהא חיישינן שמא לא תיקן הבעה''ב בשל זה המתארח וצריך הוא להפריש חלת דמאי וקמ''ל דאפי' בסוריא חילקו בכך בדין המתארח כמו דמחלק ר' יונה בהא דתנינן בהתוספתא:
ר' בון בר חייה בעי לית הדא פליגא על ר' הושעיה. על הברייתא קאי דקס''ד דבא''י מיירי וא''כ נימא דמהאי ברייתא נמי קשיא על הא דרבי הושעיה דפ''ק דדמאי דמפרש לטעמא דאמרו שם חלת ע''ה פטור מן הדמאי לפי שאימת קדשים עליו כדלעיל וקס''ד נמי דלהאי טעמא דר' הושעי' הוא הדין בחלה עצמה אמרו כן דכמו שא''צ לתקן החלה של ע''ה מדמאי לפי שבודאי נותן להכהן מדבר המתוקן כך אמרינן לענין החלה עצמה שאימת קדשים עליו ובודאי הפריש חלה והשתא למאי דקא מפרש ר' יונה להברייתא בדין המתארח דלא אמרו אלא במתארח אצלו לעיסתו של הבעה''ב אבל אם המתארח נתן לו לתקן המאכל משלו חוששין שמא לא הפריש החלה והא לר' הושעיה לעולם אימת קדשים עליו גם לענין החלה עצמה שמסתמא הוא מפריש ומי נימא דהך בריייתא ולטעמי' דר' יונה פליגא נמי אהא דר' הושעיה. א''ר מנא דלא היא. דמהך ברייתא בלא''ה לא קשה לר' הושעיה דכאן בארץ הא דלעיל בפ''ק דדמאי בארץ מיירי ובהא הוא דאיכא למימר דחימת קדשים עליו הואיל והחלה היא מדאורייתא וכאן בברייתא דמחלק בין נחתום לבעה''ב בח''ל הוא דמיירי והשתא דאתינן להכי הא דקאמר ר' יונה לחלק בדין המתארח נמי ליתא דבחלת ח''ל לעולם לא חששו בבעה''ב לא בלוקח ממנו ולא להמתארח אצלו דתלינן לקולא גבי בעה''ב כ''א בנחתום הוא דחששו מפני שהוא עושה להשתכר וכדפרישנא לעיל:
'Halah
Daf 26b
רִבִּי חוּנָא אָמַר כֵּינִי מַתְנִיתָא מִגְּזִיב וְעַד הַנָּהָר מִגְּזִיב וְעַד אֲמָנֹס. תַּנֵּי אֵי זוּ הִיא הָאָרֶץ וְאֵי זוּ חוּץ לָאָרֶץ. כָּל שֶׁהוּא שׁוֹפֵעַ מִטַּוְורוֹס אֲמָנֹס וְלִפְנִים אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. מִטַּוְרוֹס אֲמָנֹס וּלְחוּץ חוּצָה 26b לָאָרֶץ. הַנֵּיסִין שֶׁבְּיָם אַתְּ רוֹאֶה אוֹתָן כְּאִילּוּ חוּט מָתוּחַ מִטַּוְורוֹס אֲמָנֹס וְעַד נַחַל מִצְרַיִם. מֵהַחוּט וְלִפְנִים אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. מֵהַחוּט וּלְחוּץ חוּץ לָאָרֶץ. רִבִּי יוּדָה אוֹמֵר כָּל שֶׁהוּא כְּנֶגֶד אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל הֲרֵי הוּא כְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל שֶׁנֶּאֱמַר וּגְבוּל יָם וְהָיָה לָכֶם הַיָּם הַגָּדוֹל וּגְבוּל זֶה יִהְיֶה לָכֶם גְּבוּל יָם. שֶׁבַּצְּדָדִין מֵהֶן אַתְּ רוֹאֶה אוֹתָן כְאִילּוּ חוּט מָתוּחַ מִקֶּפַלָּרִיָּא וְעַד אוֹקֵייָנוֹס מִנַּחַל מִצְרַיִם וְעַד אוֹקֶייָנוֹס מֵהַחוּט וְלִפְנִים אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. מֵהַחוּט וּלְחוּץ חוּץ לָאָרֶץ.
Traduction
vide
Pnei Moshe non traduit
גמ' כיני מתניתא וכו'. כלומר דכן צריך לפרש מכזיב וכו' כדפרישית במתני' וגרסי' לכל הא דלקמן לעיל בפ''ו דשביעית בסוף הלכה א' עד תשורי מראש אמנה וע''ש:
אָמַר רִבִּי יוּסְטָא בַּר שׁוּנֵם כְּשֶׁיַּגִּיעוּ הַגָּלִיּוֹת לְטַוְורוֹס אֲמָנֹס הֵן עֲתִידוֹת לוֹמַר שִׁירָה. מַה טַעַם תָּשׁוּרִי מֵרֹאשׁ אֲמָנָה.
Traduction
vide
אִית תַּנָּיֵי תַּנֵּי הַיַּרְדֵּן מֵאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. אִית תַּנֵּי הַיַּרְדֵּן מֵחוּצָה לָאָרֶץ. אִית תַּנֵּי הַיַּרְדֵּן גְּבוּל בִּפְנֵי עַצְמוֹ. מָאן דְּאָמַר הַיַּרְדֵּן מֵאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וְהַעֲרָבָה וְהַיַּרְדֵּן וּגְבוּל. מָאן דְּאָמַר הַיַּרְדֵּן מֵחוּץ לָאָרֶץ וְהַיַּרְדֵּן יִגְבּוֹל אוֹתוֹ לִפְאַת קֵדְמָה. וּמָאן דְּאָמַר הַיַּרְדֵּן גְּבוּל בִּפְנֵי עַצְמוֹ וְהוּא שֶׁיְּהֵא בְּמָקוֹם אֶחָד. עָשָׂה יַרְדֵּן שֶׁנָּטַל מִזֶּה וְנָתַן לְזֶה מַה שֶׁנָּטַל נָטַל וּמַה שֶׁנָּתַן נָתַן. וּמַה נָן קַייָמִין אִם בְּמָקוֹם שֶׁהָיָה אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וְנַעֲשֶׂה בְסוּרִיָּא חֶזְקָתוֹ לְמַעְשְׂרוֹת וְלִשְׁבִיעִית. רִבִּי יִרְמְיָה רִבִּי אִימִּי בְשֵׁם רִבִּי יוֹחָנָן רִבִּי סִימוֹן בְשֵׁם רִבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי לְחַזָקוֹת וּלְבִיעוּרִין וּלְמַעֲשֵׂר בְּהֵמָה. רִבִּי הִילָא בְשֵׁם רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ וְהוּא שֶׁמָּשַׁךְ עָפָר.
Traduction
Selon une version, le Jourdain fait partie de la Palestine (119)Cf. Babli, Bekhorot 55a.; selon une autre, il n’en fait pas partie; et selon une autre, il constitue une limite spéciale. Le premier préopinant invoque le verset (Dt 3, 17): et la plaine avec le Jourdain pour limite. La seconde opinion est basée sur ces mots (Jos 18, 20): Le Jourdain limitait (ou formait une limite) le partage du côté de l’Orient. Enfin la 3e opinion, qui en forme un territoire distinct, suppose que le Jourdain forme un ensemble complet (non divisé). On a enseigné: s’il est arrivé que le Jourdain, dans son parcours, s’est détourné de sa voie primitive, ce qu’il a grandi d’un côté, puis diminué de l’autre, est valable comme limite finale. A quoi s’applique cet avis? S’il s’agit du cas où le cours primitif suivait le territoire palestinien et qu’ensuite il englobe une part du sol syrien, la présomption de l’obligation pour les produits de ce terrain d’être soumis aux dîmes et la 7e année de repos leur reste acquise; qu’importe alors le changement? R. Jérémie et R. Imi au nom de R. Yohanan, ou R. Simon au nom de R. Simon b. Lakish répondent que cela importe au point de vue des forteresses (pour la question de savoir si elles sont considérées comme en deçà ou au-delà du Jourdain), pour les divisions territoriales relatives à la disparition des dîmes en la 7e année (120)(Sheviit 9, 2 ) et 3. et sous le rapport de la dîme des bestiaux (que l’on ne joint plus si un fleuve les divise). R. Ila dit au nom de R. Simon b. Lakish que la modification du cours est effective lorsqu’il a déplacé une certaine quantité de terre et de sable, de façon à ne pouvoir plus retourner dans son premier lit.
Pnei Moshe non traduit
אית תניי תני הירדן מא''י. הירדן עצמו מא''י הוא נחשב ונ''מ להאיים אשר בתוכו דין א''י להם ואיכא דתני דמח''ל הוא דנחשב ואיכא דתני הירדן גבול בפ''ע כלומר אינו נחשב לגמרי לכאן או לכאן אלא כל שהוא כנגד א''י הוא א''י וכל שהוא כנגד ח''ל כח''ל הוא ומפרש ואזיל במאי פליגי:
מ''ד הירדן מא''י. יליף לה מהאי קרא דכתיב ביהושע אצל הגבולין והערבה והירדן וגבול כלשון הזר לא נמצא במקרא אלא בגבול למטה בני ראובן כתיב ויהי גבול בני ראובן הירדן וגבול וגו' וכן לקמן הירדן וגבול עד קצה ים כנרת וגו' וכן בגורל למטה בני יהודה כתיב וגבול קדמה וגו' וממה דכתיב בגורל בני ראובן משמע יותר דהירדן נחשב בתוך הגבול מ''ד הירדן מח''ל יליף מדכתיב בגורל מטה בני בנימין והירדן יגבול אותו לפאת קדמה משמע שהירדן יגבול אותו אבל הוא אינו נחשב בתוך הגבול:
ומ''ד הירדן גבול בפ''ע והוא שיהא במקום אחד. כלומר דודאי טעמיה מדמשמע מקרא הכי ומשמע הכי א''כ דיינינן ליה כגבול בפ''ע אבל דוקא שיהא במקום אחד וכדפרישית דאם האי שבתוכו במקום אחד הוא נחשב כאותו המקום שכנגדו אם הוא כנגד א''י כא''י הוא ואם כנגד ח''ל כח''ל הוא ולאפוקי מהא דלקמיה:
עשה ירדן שנטל מזה ונתן לזה. כלומר אבל אם עשה הירדן כמי שנטל מזה ונתן לזה והיינו שעקר ממקום זה ונתנו למקום אחר:
מה שנטל נטל וכו'. כלומר דיינין לזה כהאי דאמרינן בתוספתא דב''מ לענין ייאוש הירדן שנטל מזה ונתן לזה מה שנטל נטל ומה שנתן נתן ואין להבעלים כלום דמסתמא יאושי אתייאש ליה וה''נ לענין דין ארץ ישראל וח''ל שאם נטל מכאן ונתן לכאן הרי הוא כמקום שנתנו לשם וכדמפרש לקמיה לענין מאי הוא:
ומה אנן קיימין. ולענין מאי עסקינן לזה אם במקום שהיה א''י ונעשה כסוריא כלומר אם ניטל המקום שבירדן שהיה בא''י ושטפו והלך לו בסוריא ובעינן למימר שנעשה אותו המקום כדין סוריא ולא כדין א''י קשיא ואמאי והרי הוא בחזקתו למעשרות ולשביעית שהרי אותו המקום הוא מכנגד א''י ושם נתחייב במעשרות ובשביעית מן התורה כדקאמרת שהוא גבול בפני עצמו ונחשב הוא כדין אותו המקום שהוא כנגדו ואמאי תחשביה עכשיו כסוריא ולפוטרו ממעשרות ושביעית מן התורה אלא כדין סוריא שאין שם החיוב אלא מדבריהם ולמה לא נימא לחומרא דבחזקתו הוא כפי אותו המקום שהיה שם בתחילה ושאני גבי הא דאמרי' לענין מציאה דהתם משום ייאוש בעלים נגעו בה וקאמר ר' ירמיה וכו' דלא איתמר האי מילתא אלא לענין חזקות כהאי דאמרי' בפ' חזקת הבתים שלש ארצות לחזקה יהודה ועבר הירדן והגליל ואם נעקר המקום שהיה כנגד עבר הירדן ובא לו כנגד ארץ אחרת הרי הוא כאותה הארץ שהוא עכשיו כנגדה לענין חזקה וכן לענין ביעור כדתנן לעיל בפ''ט דשביעית שלש ארצות לביעור יהודה ועבר הירדן והגליל וכדאמרן וכן לענין מעשר בהמה כדתנן בפ''ט דבכורות הירדן מפסיק למעשר בהמה לר''מ שלא יצטרפו אלו שבעבר זה עם אלו שבעבר הזה וכלומר דלענין זה נמי קאמר דהירדן גבול בפני עצמו דמפסיק הוא למעשר בהמה כדאמרינן התם דטעמיה דר''מ מהכא דכתיב והירדן יגבול אותו וכו' ולעיל מינה קאמר דאיכא מ''ד והיינו ר' אמי דהכא דס''ל אליבא דר''מ דאם יש שם גשר הגשר מצרפן ולאו טעמיה דיליף מקרא והיינו נמי דקאמר הכא לענין שאם יש באותו מקום שניתן הוא עכשיו לצרפן הרי הוא מצרפן דהולכין בתר השתא ולא אחר המקום שהיה בתחלה אבל לענין מעשרות ושביעית אזלינן לחומרא אם המקום שהיה בתחילה מקום חיוב הוא:
והוא שמשך עפר. הא דאמרינן שאם ניטל ממקום זה ובא לו למקום אחר דיינינן לחומרא למעשרות ולשביעית ואחר מקומו שבתחילה אם היה בא''י ובא לו מח''ל או כיוצא בו דוקא שמשך עפר מאותו המקום שבתחילה ונתיישב במקום אחר דיינינן ליה כאותו עפר של מקור חיוב אבל אם שטף הפירות ממקום החיוב למקום הפטור (אלא) הדין בהם כדאמרינן לעיל בריש פ''ב פירות א''י שיצאו לח''ל הרי הן פטורין מן הכל וכר''ע:
Textes partiellement reproduits, avec autorisation, et modifications, depuis les sites de Torat Emet Online et de Sefaria.
Traduction du Tanakh du Rabbinat depuis le site Wiki source